הבריאות שלכם זה הטבע שלנו
רצוי, מצוי ומה שבינהםהמסע שלנו לתזונה בריאה: מהחנות למסיבת יומולדת
כששירה שלי בת ה-15 הייתה בת שלוש, אמא גאה במסיבת יומולדת בגן הרימה את העוגה שהכינה בעמל רב ושאלה: “בנות, מי יודעת מה יש על העוגה?” ושירה שלי מיד צעקה בידענות “צבעי מאכל!”
היא הייתה הילדה היחידה בגן שידעה מה זה צבעי מאכל, ידעה לזהות אותם ולהתרחק מהם (כשהצליחה להתאפק).
שנים לאחר מכן, כשאמא במעון של הנכד שלי ראתה אותי עם אור בכורתי, היא אמרה: “אה.. עכשיו אני מבינה למה ומאיפה היא מדברת ומתעקשת על אוכל בריא לילדים במעון.”
אז עוד לפני המדיה החברתית והפרסומות הנפלאות על חשיבות המזון הבריא שמככבות היום, אני חייתי את זה. חייתי את חשיבות התזונה הבריאה – כמי שעסקה בתזונה ובריאות וכאמא ששלחה 5 ילדים למוסדות חינוך עם הורים ומורים שלא הבינו מה זה אוכל בריא ומה זה בריאות בכלל.
מושגים כמו צבעי מאכל, מנוסודיום גלוטומאט, חומרים משמרים, פרוקטוז, סירופ תירס ומזון מעובד לא היו מוכרים.
ואני כתבתי על זה. במקומונים, באתר שלי, ברשימות תפוצה והכי חשוב – יישמתי זאת בחיי היום יום.
ועל איך ליישם ומדוע הכותרת היא רצוי, מצוי ומה שבינהם זו הכתבה הזו, מבוססת על ניסיון, ידע וילדים שגדלו ובגרו ומראים בכל רגע שצדקתי בדרך.
רצוי – ברור שהרצוי היה שלא יגעו בכלל. לא בצבעים, מעובדים, מונוסודיום וכלום.
אבל המצוי היה – “בתוך עמי אני יושבת” והכוונה היא שמול הרצון הטוב עמדו ילדים שהיו במסיבות ימי הולדת צבעוניות, הביאו איתם הביתה ממתקים ומאכלים מזעזעים, ואמא אחת שלא רצתה לגרום להם אנטי אמא ואנטי בריאות.
והמה שבינהם היה לראות את הילדים האלה שהוריהם התעקשו שכשמחלקים בגן מיני מזונות רעים הילדים שלהם לא יקבלו.
אני זוכרת את הגננות והמורות משתפות ומודות לי על כך שבחרתי להעלים עין ולתת להם לאכול ולשתות גם אם זה היה ירוק זרחני. זוכרת את החבר שלנו שאמא שלו הייתה אחת מכוהנות הבריאות הראשונות בארץ ואיך בגיל מבוגר הוא אכל אך ורק זבל…
אז – המה שבינהם שלי – היה לא לזלזל באינטליגנציה של הילדים שלי וכן לספר להם ולהכיר להם מושגים כמו צבעי מאכל, חומרים משמרים, מונוסודיום ונתרן.
פשוט להסביר להם כמה זה לא בריא וכדאי לבחור אחרת.
ועוד – להחזיק בבית תחליפים ל”החלפות”.. תביא לי את הסופר ג’אנק שקיבלת ביום הולדת ונחליף במשהו יותר טוב – במקום שלווה עם צבעי מאכל – שלווה מלאה עם סוכר חום. ביסלי פשוט? עדיף כבר במבה.
ואפיתי בריא (כמה שכבר אפיתי..) והם לקחו לחם מלא למוסדות הלימוד וכשהיו סירובים אז גם לחם לבן
וממרח שוקולד – רק בראש חודש. בשאר הזמן – ולפי הצורך, השקעתי בממרחים היקרים יותר.
ילדיי עדים שאבקת מרק, וגם לא ה”טבעית” ומפוצצת סוכר לעולם לא נכנסה לבישוליי.
קטשופ היה שנים רק כזה שהכנתי בבית. ותמיד תמיד ועד היום הקפדתי לקרוא את האותיות הקטנות שעל גבי האריזות ולהשוות לאותיות הגדולות ומאירות עשירות בשקר גדול. ולא הכנסתי מוצרים שקרניים לבית, גם לא רסק עגבניות עם סוכר. ולא הכנסתי קולה, ולא חמצוצים..
והם? הם הרי השחקנים הראשיים פה? הם למדו לבחור את מה שנכון ולפעמים לא.
ומתוך זה למדו את יכולת הבחירה החופשית. והם לפעמים בחרו ללכת לקנות חמצוצים וארטיק עם הרבה צבעים וכן הלאה. אבל בסופו של יום 70% מהתזונה שלהם הייתה בסדר לדעתי.
אני לא דנה כאן על חלב ומוצריו (כמה שפחות מבחינתי) ולא על חלבונים אחרים מהחיות, יש כמה וכמה גישות וכל אחד יאמץ מה שנכון עבורו והוא יכול לעמוד בו.
מסקנה לסיכום – כמו בכל דבר בחיים. אנחנו רוצים את הטוב ביותר עבורנו ועבור בני המשפחה שלנו.
ולפעמים הטוב ביותר נמצא – באמצע ועם הרבה גמישות וקלילות במה שנכון לנו וקווים אדומים וברורים במה שלא נכון עבורנו.
מה שנקרא – רצוי מצוי ומה שבינהם.
בנוגע לחלב ומוצריו, בדיוק כמו שצבעי מאכל וחומרים משמרים עוררו אותי, גם מוצרי חלב היוו עבורי נושא מרכזי.
מוזמנים לקרוא בפוסט שלי על מוצרי חלב כיצד הידע הזה השתלב בחיינו והשפיע על בריאות המשפחה.