רצוי, מצוי ומה שבינהם

כששירה שלי בת ה15 הייתה בת שלוש, אמא גאה במסיבת יומולדת בגן הרימה את העוגה שהכינה בעמל והשקעה מרובה ושאלה “בנות מי יודעת מה יש על העוגה?”

שירה שלי ישר צעקה בידענות “צבעי מאכל!”..

היא הייתה הילדה היחידה בגן שידעה מה זה צבעי מאכל, ידעה לזהות אותם ולהתרחק מהם (כשהצליחה להתאפק).

ואחרי שנים, כשאמא במעון של הנכד שלי ראתה אותי עם אור בכורתי, היא אמרה “אה..עכשיו אני מבינה למה ומאיפה היא מדברת ומתעקשת על אוכל בריא לילדים במעון”

אז עוד לפני המדיה החברתית והפרסומות הנפלאות על חשיבות המזון הבריא שמככבות היום אני חייתי את זה.

חייתי את חשיבות התזונה הבריאה – כמי שעסקה בתזונה ובריאות וכאמא ששלחה 5 ילדים למוסדות חינוך עם הורים ומורים שרחוקים מההבנה על מה זה אוכל בריא ובריאות בכלל.

מושגים כמו צבעי מאכל, מנוסודיום גלוטומאט, חומרים משמרים, פרוקטוז, סירופ תירס, מזון מעובד היו לא מוכרים.

ואני כתבתי על זה.

במקומונים, באתר שלי,ברשימות תפוצה והכי חשוב – ליישם בחיי היום יום.

ועל איך ליישם ומדוע הכותרת היא רצוי, מצוי ומה שבינהם זו הכתבה הזו,

מבוססת על נסיון, ידע וילדים שגדלו ובגרו ומראים בכל רגע שצדקתי בדרך.

רצוי – ברור שהרצוי היה שלא יגעו בכלל. לא בצבועים, מעובדים, מונוסדיום וכלום. אבל,

המצוי היה – “בתוך עמי אני יושבת” והכוונה היא שמול הרצון הטוב עמדו ילדים שהיו במסיבות ימי הולדת עתירות צבעים, הביאו איתם הבייתה ממתקים ומלוחים מזעזעים

ואמא אחת שלא רצתה לגרום להם אנטי אמא ואנטי בריאות

והמה שביניהם היה לראות את הילדים האלה שההורים שלהם התעקשו שכשמחלקים בגן מיני מזונות רעים – הילדים שלהם לא יקבלו. אני זוכרת את הגננות ומורות  משתפות ומודות לי על כך שבחרתי להעלים עין ולתת להם לאכול ולשתות גם אם זה היה ירוק זרחני. זוכרת את החבר שלנו שאמא שלו הייתה אחת מכוהנות הבריאות הראשונות בארץ ואיך בגיל מבוגר הוא אכל אך  ורק זבל…

אז – המה שבינהם שלי –היה לא לזלזל באינטליגנציה של הילדים שלי וכן לספר להם ולהכיר להם מושגים כמו  צבעי מאכל, חומרים משמרים,מונוסודיום, נתרן ועוד. להסביר להם כמה זה לא בריא וכדאי וכמה כדאי לבחור אחרת.

ועוד – להחזיק בבית – תחליפים ל”החלפות”.. תביא לי את הסופר ג’אנק שקיבלת ביום הולדת ונחליף במשהו יותר טוב – במקום שלווה עם צבעי מאכל-שלווה מלאה עם סוכר חום.  . ביסלי פושט? עדיף כבר במבה .

ואפיתי בריא (כמה שכבר אפיתי..) והם לקחו לחם מלא למוסדות הלימוד וכשהיו סירובים אז גם לחם לבן. וממרח שוקולד – רק בראש חודש. בשאר הזמן- ולפי הצורך, השקעתי בממרחים היקרים יותר.

ילדיי עדים שאבקת מרק, וגם לא ה”טבעית” ומפוצצת סוכר לעולם לא נכנסה לבישוליי

וקטשופ היה שנים רק כזה שהכנתי בבית.

ושתמיד תמיד ועד היום הקפדתי לקרוא את האותיות הקטנות שעל גבי האריזות ולהשוות לאותיות הגדולות ומאירות עשירות בשקר גדול. ולא הכנסתי מוצרים שקרניים לבית, גם לא רסק עגבניות עם סוכר.

ולא הכנסתי קולה, ולא חמצוצים..

והם? הם הרי השחקנים הראשיים פה?

הם למדו לבחור את מה שנכון ולפעמים לא. ומתוך זה למדו את יכולת הבחירה החופשית .

והם לפעמים בחרו ללכת לקנות חמצוצים וארטיק עם הרבה צבעים וכן הלאה

אבל בסופו של יום 70% מהתזונה שלהם הייתה בסדר

לדעתי.

אני לא דנה כאן על חלב ומוצריו (כמה שפחות מבחינתי) ולא על חלבונים אחרים מהחי

כי באמת יש כמה וכמה גישות וכל אחד יאמץ מה שנכון בעבורו והוא יכול לעמוד בו.

מסקנה לסיכום –

כמו בכל דבר בחיים.

אנחנו רוצים את הטוב ביותר בעבורינו ובעבור בני המשדפחה שלנו.

ולפעמים הטוב ביותר נמצא – באמצע ועם הרבה גמישות וקלילות במה שנכון לנו וקווים אדומים וברורים במה שלא נכון בעבורינו.

מה שנקרא – רצוי מצוי ומה שבינהם.